אחרי הכל זאת שיר

אחרי הכל, זאת שיר

מדי פעם אני משתפת.
מעלה תמונות שלה.
כותבת עליה.
על מנת שתכירו קצת את "המשונה" שלי.
עוד כמה ימים בת 17, ביתי הבכורה.
בת 17 כרונולוגית, אבל ילדה קטנה פסיכולוגית (:
זה התחיל בפער של שבועות, עבר לפער של חודשים…ואיפה שהוא כשהגיעה לגיל שנתיים
התברר שהפער זה לשנים. לתמיד. גנטי. איקס שביר, זה נקרא.

לפעמים עוברת בי המחשבה, איך היא היתה לולא נולדה עם פיגור שכלי.
אבל זו מחשבה כנראה מיותרת. אין לי יכולת לדמיין אותה "שונה" ממי שהיא.
ה"שוני" שלה בהחלט תורם למי שאני היום.

כשמה. היא אוהבת שירים. מחוברת למוזיקה. בווליום הכי גבוה שאפשר.
ילדה כובשת. נערה. אני צריכה להתרגל לכך שהיא בת 17…

היא ערך מוסף גבוהה עבורי.
בתקופות הקשות שלי, היא באה אלי כמו שאומר השיר "כנפיים קטנות" של ג'ימי הנדדריקס
אני מספרת לה, והיא מסתכלת עלי באהבה…. והיא מבינה.

דבר אחד ברור לי.
היא יודעת מי אני, אני יודעת מי היא ומה היא עבורי.

ה-שיר, שלעולם לא ייגמרו לי עבורו המילים.